פדיון שבויים נחשב ערך עליון ביהדות, מתי הוא נהיה עניין של ימין ושמאל?
"בערב הפעימה הראשונה, כשנשמעו קריאות להשאיר 113 נשים וילדים בידי חמאס, זיהינו פתח לעסקה. ביקשנו פגישה עם הקבינט והם לא היו מוכנים להיפגש. עזבי לא מוכנים, לא עונים, כאילו אלה 250 משפחות של לבנונים! ואז החלטנו לצאת בשיירה, אחריה הוזמנו לפגישה עם ראש הממשלה והקבינט. הישיבה הייתה טעונה וסוערת, אבל אחריה הודיעו שכנראה תהיה עסקה. מה ששבר אותם זה הלחץ הציבורי של השיירה".
ואז מה קורה?
"בכל התקופה הקפדנו לא לעשות שום דבר פוליטי במטה, כלום. אנשים שבאו לדבר בעצרת תודרכו שלא לדבר על בחירות או על החלפת הממשלה. כשטענו שיש במטה פוליטיזציה, התכוונו שהעזנו לבקש מהקבינט לקדם מתווה לשחרור. הם לא ידעו לזקוף פעולה אחת פוליטית שהמטה או אני היינו מעורבים בה מ־7 באוקטובר".
אתה מבין דבר או שניים בחשיבה אינסטרומנטלית. אתה למעשה אומר שהכנָסַת הנושא הכל־ישראלי של שחרור חטופים למלחמת השבטים של ימין־שמאל, נבע מאסטרטגיה צינית?
"אני אומר שלא העניין הפוליטי עניין אותם, אלא השתקת המשפחות ופעילות המטה, השתקת הלחץ, מתוך התפיסה המזעזעת, כמו שאמר סמוטריץ' בגילוי לב, ש’זה לא הכי חשוב להחזיר חטופים’ שנחטפו מביתם בפיג'מה. מה חשוב? שהמטה הזה מציק ומפריע לנו, וכדי להשתיק אותו, נצבע אותו בצבעים פוליטיים".
בדיעבד, יכול להיות שלא משנה כמה ניסית לשמור על טון א־פוליטי, עברך במחאת קפלן וכיועצו של גנץ הספיק כדי לתת ליריביך נשק שיצבע את מטה החטופים בצבעים פוליטיים.
הכתבה המלאה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
