"איך היה אתמול בלילה באזעקה?" רן כותב. "לא הייתה אזעקה", אני כותבת בחזרה. אני מתמתחת עוד קצת במיטה, מסתכלת על הבוקר שעלה מבעד לחלון. זה נראה כמו עוד יום של אובך, עוד בוקר שבו השמיים צהובים ועכורים כמו מרק עדשים. לפחות פעם ביום אני תוהה לעצמי מה קרה לעזאזל לאביב השנה, איפה העונה הזו שכתבו עליה אינספור שירים מהללים ושאמורה להיות הכי יפה וזוהרת מכולן. זה כאילו שהחורף השנה מתנהג כמו אקס מתעלל, הוא נאחז בנו בציפורניו הקפואות, מסרב להרפות מאיתנו ולתת לנו להמשיך הלאה.
"בטח שהייתה אזעקה", רן אומר, "בשתיים בלילה". בדרך כלל אני מתפעלת מרמת המחויבות שלו לסדרת הדרמה שנקראת "ישראל תחת טילים". מאז שטסתי חזרה הביתה והוא נשאר שם, הוא כותב לי ולילדות בכל אזעקה, רוצה לדעת מה שלומנו, אם שמענו בומים חזקים הפעם. "אתה טועה", אני כותבת לו, בוחנת את מכונת הקפה שגם היא מכוסה כבר בשכבה דקיקה של אבק. "לא הייתה שום אזעקה, והאמת היא שזה היה תענוג, סוף־סוף ישנתי לילה שלם".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן