השעה עשר בלילה ברחבה שמחוץ לחמ"ל ושתי התצפיתניות הג'ינג'יות עומדות ומנסות להיזכר באיזה צבע היו הסוכריות שהן שמו על עוגת יום ההולדת של יעל לייבושור ז"ל. "עשינו לה עוגת שוקולד", אומרת הג'ינג'ית הגבוהה יותר. "כן", אומרת השנייה, "ושמנו עליה סוכריות בצבע סגול ולבן, את זוכרת? אלו הצבעים שיעל הכי אהבה". "נכון", אומרת הראשונה, רב"ט ג', "לקח לי זמן להיזכר כי יום ההולדת האחרון שחגגנו היה דווקא של שי אשרם ז"ל".
הלילה מסביבנו שקט וכחול, אחד מלילות הסתיו הנדירים האלו שאין בהם שום רוח. כך שלא, אין שום בריזה שגורמת לי להרגיש כזו צמרמורת עכשיו, ולמרות זאת, השיערות על הזרוע שלי סומרות. שתי הג'ינג'יות המקסימות האלו היו בערך בנות 16 ב־7 באוקטובר. שתי ילדות תיכון עם תחומי עניין של ילדות. הן בטח ניסו להכין בבית את טורטיית הקוטג' הוויראלית מהטיקטוק והתאכזבו לגלות כמו כולנו שזה יוצא נוזלי כמו ריר של בולדוג. והן בטח הצטיינו בלימודים או בצופים, הצבא תמיד בוחר לתפקיד הזה את הבנות הכי אחראיות וחכמות. הן לא הכירו אישית את יעל ז"ל או את שי ז"ל, ולא אף אחת מ־16 התצפיתניות שנרצחו. ובכל זאת, כבר שלוש שנים ברצף, הן והחברות שלהן בחמ"ל מקפידות לחגוג כל יום הולדת של כל תצפיתנית.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
