כל מה שאני צריכה לעשות כדי להכניס קצת אהבה לבית שלנו זה להרים את שני האישונים שלי, שבאמת לא שוקלים יותר מדי, מעל האייפון, לחייך אליו ולהגיד "מאמי שלי". אז למה שאני אמנע את האור שלי ממנו, דווקא ממנו, שהוא החבר הכי טוב שידעתי בחיים שלי? כאילו הקלף הספציפי הזה כל כך יקר לי מסיבה מסוימת שאני פשוט מסרבת לתת לו אותו, מחזיקה את מבט האהבה שלי בכוונה קרוב לחזה.
למכשולים הבלתי עבירים האלו קוראים בפסיכולוגית "חסמים רגשיים", והם נובעים בראש ובראשונה מפציעות מהילדות. רובנו מכירים את החוויה הזאת, להיות ילד קטן מאוד שהלב שלו כולו פתוח לאנשים שהוא הכי אוהב. אבא או אמא שלו. עד שיום אחד אתה ניגש, כולך רצון תמים ובוער לאהוב ולהיאהב, ובום, אבא או אמא סוגרים עליך את הדלת. זה בכלל לא משנה אם זה בטעות, כי אמא בטלפון בדיוק כשאתה בא להראות את הציור שבו ציירת אותה, והיא צורחת עליך "מה אתה רוצה?! אתה לא רואה שאני עסוקה פה?" או כי אבא נכה רגשית שאומר לך "תפסיק להתבכיין, אתה ילד או ילדה קטנה ומפונקת?". כך או כך, הנזק נעשה, הדלת נטרקה עליך. עוד כמה פעמים כאלו, ואתה מלמד את עצמך לא לבטוח. להסתדר לבד, בלעדיהם, לא להרשות לעצמך לחלום על חיוך או חיבוק מהם. עדיף להתרגל לזה שאתה לבד, כי זה כואב מדי לסמוך. והנעילה האוטומטית הזאת של הלב? היא נשארת איתך. עד שיום אחד, כשאתה גדול וכבר יש לך זוגיות משלך, האינסטינקט הראשוני שלך הוא כבר לא לאהוב כמו שהיה אמור להיות לפני הקלקול הזה. במקום זה יותר חשוב לך להישאר בשליטה. להחזיק תמיד איזה אוצר אחד שהוא רק שלך ולא תחלוק אותו. במקום לפתוח את כל מזווה הנפש שלך למי שאתה אוהב, אתה נמלא בכעס, למה תמיד אני זאת שצריכה ליזום, אני זה שצריך לתת? כי אני נדפקתי כבר פעם, אני הייתי פראייר רגשי כבר בעבר, והיא? היא המייצגת של אמא ואבא או של החברה בגיל 20 שניצלה אותי. היא האדם הזה שבא לקחת ממני, ופתאום אני שוכח שהיא האישה המקסימה שתפרה לי כפתור רק אתמול.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 10:03, 21.03.24