תחושת הניכור והאיבה כלפי ביידן מחלחלת לקהלים המובהקים ביותר שלו, שהם צעירים פרוגרסיביים, לא לבנים בהכרח. ומה מהווה טיעון מוביל? כישלונו במלחמה בעזה. רק 39% מהציבור הכללי תומכים במדיניות ביידן בקשר למלחמת חמאס־ישראל; הדמוקרטים הפרוגרסיביים כועסים בגלל היקף הנפגעים האזרחי בעזה. הרפובליקנים חושבים שישראל צריכה לקבל יותר תמיכה.
הבית הלבן רוצה עסקה כוללת במזרח התיכון, כזו שתכלול עסקת השבת חטופים, הפסקת המלחמה, כניסת הרש"פ לעזה, מסלול למדינה פלסטינית, נורמליזציה עם סעודיה. גורמים ישראליים המומים מעוצמת היומרה הזו, או החזון. האמריקאים לא מדברים על העסקה הזו רק עם ראש הממשלה נתניהו ושליחו רון דרמר. הם עוסקים באינטנסיביות בבדיקת היתכנות בקרב בכירים במערכת הפוליטית, גם מחוץ לליכוד. הכורח להגיע להסדר ברור: המלחמה כבר התפשטה לעימות עם החות'ים, שצפוי להחריף. המשך הסכסוך, זרימת הסרטונים מרצועת עזה, האפשרות למלחמה אזורית כוללת יכולים לגרום לביידן נזק יוצא דופן. להציג אותו כג'ימי קרטר מחודש, שהכל מתפרק לו בין הידיים.
פוליטית, בנימין נתניהו איננו יכול להרשות לעצמו את תוכנית־העל המדינית של ארה"ב. אלא אם החליט כבר על המובן מאליו: שהקריירה הציבורית שלו נגמרה. במקרה כזה, אם ירצה בכך, הוא יכול להתעלם מסמוטריץ' ובן גביר, צינור החמצן שלו. אל תעצרו את נשימתכם.
מתוך הטור המלא של נדב איל במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן