לפני כמה שבועות, סהר קלדרון פתאום נזכרה בפרט חדש לגמרי מהשבי שלה, זיכרון שצף לה פתאום בקופסה השחורה של המוח. "זה היה מוזר", אומרת הדס, אמא שלה, "כי חלפו שנה וחודש מאז שהילדים חזרו מהשבי, ובשלב הזה, חשבתי שהיא וארז סיפרו לנו כבר הכל". ובאמת, בספר החדש והמעולה שלה, "לראות את השמיים הכחולים", הדס מספרת איך בימים הראשונים שלהם אחרי החזרה לארץ הילדים לא הפסיקו לספר לה עוד ועוד מהשבי, להמטיר עליה גשם של פרטים מכל מה שעבר עליהם מאז שהתעוררו בבוקר 7.10 בבית של אבא עופר.
בזכות השיחות שלה עם הילדים, הדס כבר ידעה שהיא טעתה כשהאמינה בתמימותה הקיבוצניקית שהמחבלים לא יעזו להפריד בין שני הילדים שלה. ארז בן ה־12 נלקח לעזה לגמרי לבדו, לדירה של משפחה עזתית. הגבר שהחזיק אותו שם היה מורה בבית ספר. הוא לא הכה את ארז, וכשארז ציין את יום ההולדת שלו בשבי הוא אפילו העניק לו במתנה שעון שארז מאוד התבאס שלקחו ממנו אחר כך, במנהרות.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
