יש שאלה אחת שמטריפה אותי מאז שיצא לי להכיר מקרוב כמה משפחות שכולות ומשפחות חטופים. איך לעזאזל הן מצליחות לחיות עם חוסר הצדק הזה? עם העוול המטורף? במקום שראש הממשלה שלהן ירכין את הראש ויגיד סליחה, הוא מתייחס אליהן כמו אל מוקצים, כאל בעיה שעדיף להתעלם ממנה עד שתתייאש מעצמה.
אגם גולדשטיין בת ה־17 שהייתה חטופה בעזה קיבלה מכתב תבנית סטנדרטי שמצטער על מות אחותה והאבא שלה, אבל הוא לא העלה במוחו להתקשר אליה רק כדי לשאול: הצלחת להתאושש קצת? צריכה משהו ממני? ולא רק היא, משפחות שכולות צוחקות באירוניה כשאני שואלת אם הן קיבלו שיחת טלפון מהמדינה שלהם. יש פה מלא ילדים קטנים שמתגעגעים לאבא שחטוף בעזה, ואין אף ראש ממשלה ואף פוליטיקאי שבא אליהם הביתה לחבק ולשאול מה שלומם, להביא להם דובי. מה קורה פה? איך נירמלנו ערלות לב כזאת? מה נהיה מהנשמה שלנו ואיך היא כל כך נאטמה?
כשאתה מרגיש שהשמיים עשו לך את אי־הצדק הכי גדול, כל העוולות שעושים לך אחיך בני האדם הן מבחינתך כבר כסף קטן. אז השכולים ומשפחות החטופים? הם פיתחו אדישות עצובה להתעללות שהמדינה שלנו מעבירה אותם. כבר אין להם ציפיות, לא למכתב ולא לביקור מראש הממשלה, וגם לא מאיתנו. הם יודעים שחזרנו לשגרה ושאנחנו כבר קונים כרטיסי טיסה לפסח, מבינים שבחיים לא נצטרף אליהם כשהם יחליטו להתחיל לשבות רעב. אבל זה שהם מותשים מדי מאבל בשביל לכעוס עלינו? זה לא אומר שזה בסדר שנקבל את זה לרגע. כי עוד שנייה אחת כזאת ואנחנו מתבהמים לגמרי, ואז, כשהגורל הרע ידפוק לנו בדלת, כבר לא יישאר אף אחד שיהיה לו אכפת. "זאת הייתה חוויה מפרקת", ר' אומרת ונראית כל כך עצובה לאור ירח, "כולה רציתי לנסות לנשום חיים נורמליים לכמה דקות".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:25, 27.03.24