"מאמי", הקול של רן פתאום בוקע מהאוזניות שלי, "יש לי משהו רע לספר לך, אבל קודם כל שתדעי שהילדה בסדר. שהן כולן בסדר". הוא שותק קצת, או שאולי זה החיבור הדפוק של האוזניות שלי שמעלים אותו מהקו. "מה", אני אומרת לו, מבולבלת לגמרי. "מאיה עשתה תאונה עם האוטו שלי", רן אומר, והקול שלו נשמע עבה ומרוסק כאילו הוא נפל לתוך חור באדמה, "וזו לא תאונה קלה, מותק, זו חתיכת תאונה. האוטו טוטאל־לוס, זו הייתה התנגשות חזיתית".
אני צונחת כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר על אחת מפינות הישיבה שמפוזרות בפארק המסילה בתל־אביב. וככה אני מקבלת את המנה של הבשורות הרעות שלי, באמצע פארק מפוצץ באנשים שמהלכים עם כוסות פלסטיק מלאות בקוקטייל וודקה ליצ'י. "היא התקשרה הרגע", הוא אומר, "היא בוכה ומאוד נסערת. עשתה תאונה בכביש בנגב, יש שם אמבולנס וגם משטרה". "מה אמבולנס", אני אומרת, שומעת את הדם שלי פועם באוזניים, "אמרת שהיא לא נפצעה". "היא בהכרה והיא מדברת", רן אומר, "וזה מה שחשוב".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
