עברנו ימים של אימה, בהלה, פחד / 7 באוקטובר, שש וחצי, אני מתעורר. לאתי אשתי יצאה כבר לרכוב על אופניים, ואני בטוח שיש תקלה באזעקות. גם באזעקות הבאות, בשבע ורבע, עדיין לא הבנתי מה קורה. כשהתחילו להגיע הסרטונים עם הטויוטה של המחבלים, חשבתי שאלה סתם סיפורים שרצים ברשת. רק אחרי שעתיים וחצי התחלתי לקלוט שמדובר באירוע בקנה מידה אחר. הדבר היחיד שעבד זו התקשורת. נראה לי ששני השמנמנים החמודים, ניר דבורי ואור הלר, וגם אלמוג בוקר ותמיר סטיינמן - ידעו באותו רגע מה קורה יותר מהרמטכ"ל.
מהצד נראה שהגבת מהר ונכנסת לעניינים.
עזוב, בימים הראשונים אני יושב בבית, מנותק, מבוהל, ברמה של מזיע, מנסה להרגיע את בני ביתי. אני מכיר אולי חצי מהאנשים בדרום, שידרתי ברדיו דרום, גם דרך ערוץ הספורט אני מחובר להמון אנשים משם. ואני מנסה לדבר עם מי שאני מכיר, גם עם מאוד בכירים, ובכל שיחה אתה מרגיש שהבור עוד יותר עמוק. ואתה מתחיל להבין שמדובר בשואה, באירוע בלתי נתפס, באסון.
מה נחרת בך במיוחד?
השידור של דני קושמרו, שמדבר בלייב עם מישהי שפתאום לוחשת לו: "יש פה מחבלים בבית". עכשיו, כאיש טלוויזיה אני שופט את זה לפי העולם הקודם שלי ואומר לעצמי, רגע, רגע, מה קורה פה? היא עברה קודם תחקיר? מי הכין אותה לשידור? אתה לא מבין את זה בכלל!
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן