ציר פילדלפי הוא סימן מעיד. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שרצועת החול שמחברת את עזה לסיני היא קו החיים של חמאס. כל עוד הוא יכול להבריח דרכה אמצעי לחימה, כסף ואנשים, הוא חי ובועט ושולט. כדי לחסום את ציר פילדלפי, ישראל זקוקה למצרים: מצרים היא המפתח. א־סיסי מגלה נכונות. הוא מוכן לא רק להשלים עם פעולות של ישראל בצד העזתי של הגבול; הוא מוכן לבצע פעולות בצד שלו – למעשה, ליצור בצד המצרי רצועת ביטחון מקבילה, פילדלפי מצרי. אבל יש לו תנאי: התחייבות ישראלית למעורבות של הרשות הפלסטינית בעזה ביום שאחרי. את ההתחייבות הזאת נתניהו מסרב לתת. גם לדון בה הוא מסרב: זה שבועות שהוא עושה את כל התרגילים האפשריים כדי לדחות את הדיון.
השאלה מה מניע אותו, נתונה לפרשנות: האם נחה עליו רוח משיחית, והוא מבקש עכשיו, הרגע, במפגש בין ציר טנצ'ר לציר פילדלפי, להיכנס להיסטוריה כאיש שחסם בגופו את כינון מדינת פלסטין יהיה המחיר אשר יהיה – או שהפחד מפרישה של בן גביר וסמוטריץ' ואובדן שלטונו אחז בו ומסרב להרפות. ואולי שתי הפרשנויות נכונות: נתניהו יצירתי יותר מכל פרשניו.
אבל לא המניע חשוב אלא התוצאות: אנחנו תקועים. "תקועים" הוא המונח השולט היום בשיח הפנימי בצה"ל. כמו "דשדוש", רק הרבה פחות אופטימי. הסירוב לדון ולהחליט לגבי היום שאחרי מכרסם ביעדים שהשיגו הכוחות הלוחמים בהרבה אומץ ובהרבה דם. לא רק מכרסם – מסכן את ההישגים.
מתוך הטור המלא של נחום ברנע במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 17:30, 18.01.24
