ב־7 באוקטובר רביב כנר יכול היה להסתפק בהופעות מול חיילים, פצועים ומפונים, כמו רבים מחבריו האמנים, אבל בחר להצטרף לחברים ביחידת האלפיניסטים בחרמון. "יכולתי לוותר על המילואים ולשיר", הוא אומר, "אבל כשקראו לי, לא חשבתי על זה בכלל. חשבתי רק על הצוות שלי".
בצוות הופתעו כשהגעת על מדים?
"לא, כי כל שנה אני עושה איתם מילואים. הם אמנם התרגשו, כי זה כנראה לא מובן מאליו שהגעתי, אבל לא עשו לי הנחות בשום היבט של הלחימה. הייתי כמו כולם. מה שכן, הם כל הזמן אמרו לי, 'תכתוב, תכתוב על מה שקורה כאן. קח עט ותכתוב'".
כנר באמת כתב את “הביתה”, שיצא לפני מספר שבועות, ובו הוא שר: "הכל חשוך עכשיו, כיבוי אורות/ אולי ליום־יומיים לפחות/ כי בין ייאוש תקווה, יש לי חלום/ כשכל זה ייגמר אוכל לנשום... ואין טעם, הכל סתם/ תחזירו לי אותם עכשיו הביתה".
כנר נמנה עם הקבוצה המצומצמת של אמנים ישראלים שמשתתפים במלחמות כלוחמים פעילים בקו האש ובחזית, לא כזמרים ושחקנים שמנסים להרים את המורל באמצעות שירים וצחוקים. הם אוחזים בכלי נשק, לא רק במיקרופונים, ועולים על מדים, לא רק על במות. והם גם עלולים להיפגע.
כנר מספר שכשנודע לו שעידן עמדי נפצע במהלך המלחמה בעזה, התקשה להירגע. "עידן הוא כמו אח גדול שלי", הוא אומר, "וכששמעתי שהוא נפגע, ממש סירבתי להאמין. למרות זאת, הייתה לי תחושה שהוא יעמוד על הרגליים. ידעתי שהוא מאוד חזק. אחרי הפציעה ביקרתי אותו בבית החולים וגם שלחתי לו הודעות. אני שמח שהמצב שלו משתפר ובטוח שהוא יחלים לגמרי".
הוא גם מבין היטב את הבחירה של עמדי לפתוח ציר, במקום לפצוח בשיר. "אין הרבה אמנים לוחמים, אבל עידן ואני התחלנו כלוחמים ורק אחר כך התפרסמנו, כך שזה בדם שלנו".
אתה חושב שלאמנים, שבדרך כלל הם גם אנשים רגישים במיוחד, קשה יותר במצבים כאלה?
"לא יודע. אני אמנם רגיש, אבל גם חדור מטרה. זה הקטע בצבא: הוא גורם לך לוותר לעצמך כמה שפחות. גם כשקשה, צריך להמשיך, לשמור על המורל. מה שבטוח זה שלאדם מפורסם יותר קשה מאשר לאחרים. אני הרגשתי עכשיו שיש לי אחריות נוספת: שאני לא רק לוחם בצוות, אלא גם מהווה דוגמה אישית. הסתכלו עליי אחרת. אבל לא ראיתי את עצמי כאמן במלחמה הזאת: אני קרבי לפני הכל, לוחם לפני הכל".
הכתבה המלאה מחכה במוסף הספיישל הכפול של "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:48, 09.04.24
