"טוב שהם נזכרו באמת", אני אומרת לרן ושמה לב שהקול שלי נהיה גבוה מרוב כעס, "אני לא מאמינה שרק עכשיו יצא להם לחשוב על זה בכלל". "תירגעי", הוא אומר, "אני חושב שאת הבן אדם היחיד במדינה שהידיעה הזו הצליחה לעורר בו כאלו אמוציות". ובאמת, מדובר בידיעה די זניחה. היא עלתה ב־ynet לפני כמה דקות ונבלעה בחדשה הבאמת משמעותית ועצובה של היום הזה - מותו של מתי כספי. כל המדינה עברה מיד להתאבל על המלחין הגאון עם הקול האדיש והמרגיע. הקול שתמיד גרם לי לחשוב "ככה היה נשמע הצבע הכחול אם היו שרים אותו".
גם אני התאבלתי על האיש שכתב את הפסקול של ישראל שאיננה קיימת יותר. פשוט ישבתי על הספה ונזכרתי איך הייתי נוסעת בשבת לטייל עם ההורים ביערות הכרמל, ואיך תמיד הרדיו באוטו של אבא שלי היה מנגן שיר של כספי. אבל אז קפץ לי הפוש הזה וברגע שראיתי שהוא עוסק בתחבורה ציבורית נכנסתי מיד. אני פריקית של תחבורה ציבורית, מתעניינת בכל דבר שקשור לרכבות ולאוטובוסים. אפילו הכתבות השיווקיות האלו שמספרות לי על כל היעדים החדשים שחברות התעופה פותחות לקיץ מסקרנות אותי, למרות שמה הסיכוי שאני אמצא את עצמי נופשת בעיירת הקיט קריקובה במולדובה, מקום שהאטרקציה היחידה בו היא אגם שמזרימים אליו שפכים ממפעל הלקרדות המקומי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
