כבר די הרבה זמן שלא הקשבתי לאביתר בנאי. לא באמת. משהו בי ננעל כלפיו באופן שאין לי ספק שלא מומלץ לכתוב בקול רם אבל עדיף להודות בו: הוא קצת איבד אותי ברגע שחזר בתשובה שלמה והתחיל לעלות לבמה בציציות וכיפה שחורה גדולה.
לא שיש לי משהו נגד חזרה בתשובה – אם זה מה שבן אדם בוחר לעשות – אבל אביתר בנאי הוא לא סתם בן אדם, והיה בזה משהו מאכזב; זו הייתה סטירת לחי לכל מה שנדמה היה לי שהצליח ללכוד באלבום הראשון המופתי שלו. כל הבלבול, התהייה, סימני השאלה, אובדני הדרך, האהבות השבורות, החרדה, הבהלה, הבדידות, החיפוש העצמי, הטירוף, הטינה, האשמה, ההאשמה – כל אלה, ואני זוכר אותם טוב כל כך גם מחיי שלי, נפתרו מבחינתו בדרך פשוטה: הוא חזר בתשובה.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
