הרצח של ימנו (בנימין) זלקה היה רגע נדיר של פקיחת עיניים. במדינה רוויית אלימות, המוות הסתמי והנורא של נער מחוץ לפיצרייה הצליח להרעיד את אמות הסיפים. הארץ זעקה, תושבי פתח־תקווה התייצבו יום־יום מחוץ לאתר הרצח בדרישה לצדק לימנו, והתיעודים ממצלמות האבטחה ריסקו את האדישות. כמעט בכל יום נרצח אדם בישראל, אבל הרצח של ימנו הצליח לחשוף את אימתה של האנרכיה. את העובדה שכל אחד, בלי שום קשר למעשיו והתנהגותו, עלול להיות קורבן לאלימות. אלימות שעלולה להסתיים במוות.
פתאום גם באתרי החדשות הוציאו פושים על מקרי אלימות: כנופיות שמכות עד זוב דם נערים בצפון תל־אביב, צעירים שמפוצצים במכות נהגי אוטובוס ערבים או עובדים זרים. אלו לא אירועים חריגים, בכל יום ישנם מקרי אלימות קשים בישראל, גם אם הם לא נגמרים במוות. הם פשוט לא מגיעים לידיעתנו. אבל כעת הזרקור זז. הציבור ער. הסאה גדושה. הרגע הזה הוא רגע חשוב מאין כמוהו כי הוא יכול להפוך לרגע של שינוי. השלמנו עם זה שיש אפשרות שידקרו אותנו בכביש, יזרקו עלינו כיסא בפארק או יכניסו לנו אגרוף בתור. אבל זה לא חייב להיות ככה.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן