לפעמים אני מתעורר בבוקר – או תופס את עצמי באמצע היום – עם מועקת חטופים כבדה שמתיישבת במרכז הסרעפת וצורחת לי בראש: אלוהים, הם שם. הם שם ברגע זה. הם פצועים, גוססים, צורחים, או מעולפים, מיואשים, אדישים. הם בוודאות מורעבים, סובלים, מעונים. אני לא רוצה לחשוב על נאנסות או נאנסים. לפעמים אני מצליח לא לחשוב.
לרוב המשא המחשבתי והרגשי הזה הופך פשוט כבד מדי. בלתי אפשרי מדי. כמויות הכאב, הסבל והיגון – של כל מה שאירע בכלל מאז 7 באוקטובר ועד לרגע זה, ועניין החטופים בראשו – הן יותר מדי, ואני מרגיש קצת כמו שהרגשתי כילד כשהתוודעתי לראשונה לסיפורים הבלתי נתפסים על אירועי השואה: שאין לי דרך לעכל את רמת הכאב הזו, שזה גדול עליי, שאני גוש של כאב וזעם שלעולם לא יתעכלו.
משא הכאב הופך בלתי נסבל במיוחד במוצאי שבתות, אם אני מגיע להפגנות החרישיות והזועקות בכיכר החטופים בתל־אביב. בהתחלה הייתי מגיע כל שבוע; בהמשך לא עמדתי בזה יותר. בשבת האחרונה אהובתי הלכה. היא חזרה בוכה. "זה היה נורא, הם אמרו שהם עוברים לרחוב, שהם בעצמם לא עומדים בזה יותר".
על הבמה, היא סיפרה, עמדה שירה אלבג, אמה של החטופה לירי, ופשוט צרחה את נשמתה. צרחה את הסיוט, את הפחד, התסכול, חוסר האונים. אחר כך עלה בעלה אלי, ואמר: "ניסינו להילחם בשקט, זה לא עוזר. אנחנו מכבים את האורות. ניפגש ברחובות".
ואני מבין, ואין שום בעיה להבין, את המשפחות האלה שנשבר להן, שלא יכולות יותר. שלא מסוגלות להמשיך לקום מדי בוקר לתקתוק השעון שאין להן דרך לדעת אם השעה בו היא "רבע למאוחר מדי" או "מאוחר מדי וחצי", ופשוט להמשיך לנדוד, עם שלטי האהובים החטופים, בין פגישות, ראיונות, הפגנות קטנות, ועוד ועוד – ואז עוד – תחנונים.
פשוט אי־אפשר יותר
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
