טושיוקי פוקושימה / יומיאורי שימבון (העיתון בעל התפוצה היומית הגדולה בעולם)
כשאני לוקח את בני בן החמש לגן הילדים הציבורי שלו בירושלים, הגננות מקבלות את פניו מדי יום בקריאות "חמוד" ומרעיפות עליו נשיקות. אמנם אני חש הכרת תודה על קבלת הפנים החמה שאנו זוכים לה כזרים, אבל זה גם קצת מבלבל אותי. מגע פיזי הרבה פחות נפוץ במרחב הציבורי שלנו בחברה היפנית.
אני חי ועובד בירושלים ככתב של עיתון יפני, יחד עם אשתי ושלושת ילדינו. לא התכוונתי מהתחלה לרשום את בני לגן ילדים ישראלי. אבל שתי בנותינו הבוגרות לומדות בבית ספר בינלאומי, ולא יכולנו להרשות לעצמנו לשלם שכר לימוד גם עבור הילד השלישי, ולכן לא נותרה לנו ברירה אלא לשלוח את הבן הצעיר לגן מקומי ישראלי. בהתחלה בני כלל לא ידע לדבר עברית, ואפילו לא הבין אנגלית בסיסית. חשבתי לעצמי שאם יודיע שאינו רוצה ללכת לגן, אתן לו לפרוש מהמסגרת החינוכית. אבל גם מבלי להבין את השפה, הוא הצליח במהרה לרכוש חברים קרובים. כשהם נפגשים בבוקר, הם משחקים יחד בשמחה. הוא לימד אותי שאין צורך במילים כדי ליצור חברות.
הפרויקט המלא מחכה במוסף החג בגיליון יום העצמאות של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן