באחד הלילות בשבוע שעבר שודרה איזו תוכנית ראיונות בטלוויזיה, ובגלל תקלה קרה דבר מצחיק ומעט ביזארי: מערכת תמלול שעבדה באופן אוטומטי תימללה בטעות במקום את מה שקורה בתוכנית את השיחה של אלה שישבו בחדר השידור, וכך על המסך ראו אמנם ראיון שגרתי, אבל בתמלול יכולת לקרוא שיחה בין שני עובדים טכניים שתוהים מתי תהיה תקיפה באיראן - אחד מהם חשב שממש בקרוב, השני דיבר על איזו נסיעה שיש לו לאילת והוא לא רוצה שזה ייפול עליה, וכך זה נמשך. מטבע הדברים היה מי שניסה ללעוג לאירוע, אבל בעיניי זה היה פשוט קסום. סמל מושלם לתקופה. השיחה הזו שבמקרה תומללה על המסך היא הרי השיחה של כולנו. המסך המפוצל ההוא של טלעד, זוכרים? בני הדור שלי זוכרים. אז גם היום אנחנו בסוג של פיצול כזה.
במובנים רבים, אנחנו מדינה בפסיכוזה קומית. מה שקורה פה זה באמת בלתי נתפס. הניסיון הזה להבין מתי טראמפ יתקוף, אם אנחנו מצטרפים ומה ייפול עלינו הוא כל כך מטורלל. מה שקורה פה כבר חודשיים זה שאנשים רוצים לדעת אם בשבוע הבא תתקיים הבריתה אצל גיסתם או שמא, לחלופין, במקום האירוע בגני דבורית, תהיה פאקינג מלחמה מטורפת בין ישראל ואמריקה לאיראן וכולנו נהיה במקלטים. המטוטלת הזו בין מחר יהיה יום רגיל, למחר ייפלו פה טילים מהסוג שהקריס את סורוקה, היא לא שפויה. אבל מה שיפה הוא שלמרות זאת - אנחנו שפויים. וצריך מדי פעם לציין זאת: ביחס לכל מה שאנחנו עוברים פה במדינה הזו, אנחנו ממש בסדר. באמת. חיים פה בארץ הזו אנשים חזקים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
