"בלינג־בלינג, עדן פינס חושפת את טבעת היהלום", אני קוראת וישר מגלגלת עיניים. אני אפילו לא צריכה להיכנס לכתבה. עד כדי כך ברור לי מה אני אקרא שם, הרי אירוסים של מפורסמות נהיו טקס שופוני מוכר וצפוי. זה יתחיל בתמונות תקריב של הטבעת שהזמר אושר כהן נתן לבת זוגו, מן הסתם טבעת יהלום עצומה בגודלה, לפחות שלושה־ארבעה קראט, כי זה הסטנדרט היחיד שמקובל היום. פחות מסלע בגודל הר ראשמור שמשתלט על כל האצבע וקשה לצאת איתו לשחייה בים בלי לשקוע לקרקעית - זה אומר שאת אישה שלא אוהבים אותה מספיק.
אחרי זה יראיינו איזה יהלומן שמת לעשות תוכן שיווקי לעסק המקרטע שלו בבורסה. הוא ינסה לשערך כמה עלתה לזמר האומלל קוביית הקרח השקופה והמשעממת שמפארת את אצבעה של הארוסה שלו. המומחה יגיד שאם זה יהלום אמיתי, אז לפחות כמה מאות אלפי שקלים, ואם זה יהלום מעבדה, אז משהו בין עשרת אלפים שקלים ל־15 אלף. "וואלה, באמת בחירה מקסימה", אני רוטנת, "או שאת בוחרת ביהלום דמים שילדים קטנים באפריקה מתו מוות נוראי בשביל לחצוב אותו, או שאת בוחרת במשהו סינתטי שמישהו גידל על צלחת פטרי במעבדה". זה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי, איך אחרי כל מה שאנחנו יודעים על היהלום, הוא עדיין נחשב לסמל לרומנטיקה. משהו שמייצג סבל או זיוף.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
