דווקא יש לי מצב רוח ממש טוב כשאני מחליטה לעצור בפיצוצייה בשולי השוק. אולי זה מה שהכי כואב לי, שהאיש ההוא מוריד אותי בדיוק כשהרשיתי לעצמי קצת לעוף על עצמי. אבל את כל זה אני לא יודעת כשאני נכנסת לפיצוצייה בבגדי הספורט שלי. זה עתה סיימתי הליכה מהירה של שישה קילומטרים, ואני מרגישה שהרווחתי ביושר את המנוחה הזו. בדרך כלל אני מעדיפה לעצור בבית קפה אמיתי אחרי ההליכה, אבל היום החלטתי ללכת לשוק כדי לקנות לרן עלי רשאד וסלקים, ואת כל שאר הירקות הלא־בהכרח טעימים שהתחלנו לאכול מאז שהחלטנו לנסות לחיות בריא יותר.
לשוק התקווה, בניגוד לאחיו הגנדרן והאינסטגרמי, הכרמל, אין שום וייב. רוב הזמן הוא מלא באנשים רגילים לגמרי שגוררים אחריהם עגלות שוק לא מעוצבות עם הדפסים מכוערים רצח. בפעם הראשונה שבאתי לפה, הסתכלתי על העגלות האלו ונזכרתי באישה שהייתי פעם. זו שנכנסה לחנות כלי בית יקרה ברמת אביב ג' וקנתה לעצמה עגלת שוק מעוצבת ב־270 שקלים. המוכרת כמובן ביצעה מסביבי טקס שלם, הסבירה לי שהידית מתכווננת ועשויה מטיטניום, אבל גם בלי נאום המכירה שלה שתינו ידענו שאני אקנה את העגלה הזו, פשוט כי היא הייתה בצבע סגול לילך מהמם ונראתה כמו הטרולי של מלאניה טראמפ.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
