ביום הבחירות שלחו לי פוסט יפה של הרב אברהם סתיו, שסיפר שבנו עמד ליד הקלפי עם שלט של אחת ממפלגות הקואליציה. הוא עשה זאת בשכר. בשלב מסוים הגיע פעיל של מפלגה ממפלגות הגוש השני וקרע לו את השלט. הבן פנה אליו ואמר לו שכעת לא יקבל שכר על עבודתו. חייבו אותם להחזיר את השלטים, אחרת אין כסף. הפעיל התנצל, הסביר שלא רצה לפגוע בו אישית, והעביר לו מאה שקל בביט במקום השכר שהיה אמור לקבל מהמפלגה. אהבתי את גילוי הערבות ההדדית הזו, למרות שהיא הגיעה במעורבב עם סוג של אלימות. מה נאמר, יש עוד תקווה. יש במה להיאחז.
אנחנו אחרי ליל בחירות משונה קמעה, שבו כמעט אף מפלגה לא ממש יכלה לחגוג, ואני נזכר כי בבחירות 1984, כשהייתי ילד ברמת הגולן, אבא שלי שב הביתה מספירת הקולות בקלפי בסוף יום ההצבעה. יש 70 קולות למורשה (הייתה פעם מפלגה כזו), הוא דיווח, מתוך בערך 150 הצבעות בקלפי הזו. שמחתי כל כך והנחתי שמפלגת מורשה תקבל איזה 40־50 מנדטים בכנסת. מה רבה הייתה תדהמתי כשבמדגם הראו שמפלגת הליכוד והמערך הן שקיבלו עשרות מנדטים, בעוד מורשה שניים בלבד. לא הבנתי איך ייתכן שבקלפי שלנו היא זכתה לכזה רוב משמח, אבל בספירה הכללית כוחה כה הצטמצם. עברו מאז שנים, ואני שם לב שלאנשים יש עדיין איזו תפיסה שמה שעיניהם רואות זה מה שקורה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
