מי שיגיע ב־6:00 בבוקר לגבול יפו־בת־ים אולי יזכה לצפות במחזה. נועה ירון־דיין, בבגדי גלישה וכובע קסקט, עומדת על הסאפ שלה, עם החרטום לאופק, ואומרת את ברכות השחר. "על הסאפ אני הקפטן היחיד של ספינת חיי", היא מתלהבת מהספורט החדש, שכבר מתבטא בגזרה שלה ובעור פניה השזוף מתמיד. "לתפוס גל זה כמו תפילה טובה".
מתי? למה? איך? "לפני ארבעה חודשים נגמר לי חוזה השכירות ביד אליהו, ועברתי לגור על הים", היא מספרת בקול נעים ורך, אין זכר לחיתוך הדיבור הקופצני והמהיר שאיפיין אותה בשירותה הצבאי בגלצ ובהמשך בטלוויזיה, מ"שישי חי" עם מרב מיכאלי ועד ערוץ הילדים. "הגעתי ליד אליהו אחרי 16 שנה בבית־שמש, כשהבנתי שלעולם לא נוכל להגדיר את עצמנו כ'משפחה חרדית' ושילדינו תמיד ייאלצו לומר 'אבא ואמא הם בעלי תשובה'".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "זמנים+" בגיליון ראש השנה של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן