הסכנה של כל מאבק, מוצדק ככל שיהיה, היא המעבר שלו מהקונקרטי אל הסמלי. במקום לדון לגופה של בעיה, להבין אותה לעומק ולמקד את הביקורת במה או מי שמייצרים אותה, הדרך הקלה ביותר היא להפוך את הדיון לסמלי. הסמליות משטחת את המציאות ומייצרת קרב טיטאנים בין תפיסות עולם ואידיאולוגיות במקום למצוא פתרונות רלוונטיים ואפשריים. כך דיון קונקרטי ולגיטימי על כוח, משאבים או מדיניות הופך כמעט מיד לדה־לגיטימציה, כל סוגיה פעוטה ביותר הופכת למבחן נאמנות מחנאי. ישראל רוויית מאבקים צודקים. ולכל מאבק צודק בעיני תומכיו יש רגע שבו בני אדם בשר ודם מפסיקים להיות אנשים, והופכים להיות ייצוגים של המחנה שמייחסים להם. וכשמתווכחים עם ייצוגים מדומיינים, קל מאוד להכשיר שנאה עיוורת.
בשבוע שעבר פירסמה בטוויטר צייצנית המזוהה עם המחאה תמונה של שני גברים דתיים ברחובות תל־אביב. אחד עם עגלת תינוק והשני עם נשק ארוך, המעיד על שירות מילואים. "באופן מדאיג ומעורר סלידה תל־אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק, ובעוטרות בובו'ז סטייל 'ראש יהודי'", הזהירה מפני שני אנשים אנונימיים שהיא לא יודעת עליהם דבר. "אל תתחילו עם 'יש מקום לכולם' – כי אין. תראו מה קורה בערד, למשל. ההשתלטות על תל־אביב מכוונת ושיטתית. אם לא כדי לתקוע אצבע בעין, למה לבוא להתיישב דווקא בלב החילוניות?"
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
