פבלו רוזנברג היה בטוח שהעליצות המתגלגלת שלו תתמודד אפילו עם 7 באוקטובר. שלושה ימים אחרי, הוא כבר היה מתוקתק בוואן להופעה, בדרך לנתניה. אבל אז המשקולות בלב התחילו ללחוץ ללא הודעה מוקדמת. "היו שם מפונים מהדרום. אמרו לי, תבוא, מנסים לארגן להם אסקפיזם. כמובן שיצאתי. פתאום אני מגיע לשם וחושב שאולי הם בכלל לא רוצים שאני אשיר להם, אולי זה סתם, מנסים להעלות איזה חיוך לא קשור".
קשה לפענח במצב כזה.
"הסתכלתי על הקהל, הרי בקושי בגדים יש עליהם, באו עם פיג'מות. מה אני אשיר? איזו זריקת עידוד אני יכול בכלל לתת להם? מישהו יכול? זה עוד ביום שבו ממדי הטבח רק התחילו להתברר. הסתובבתי, אמרתי לשמוליק אחי, אני לא מסוגל לשיר, בוא נתקפל".
קרה לך פעם?
"לא חושב. ושמוליק דיבר איתי, הסביר לי כמובן כמה זה חשוב, בצדק. אחרי כמה דקות הרגשתי שאני חייב משהו לתת מעצמי, הרי אני כבר פה. עליתי לשיר, גייסתי כוחות, אבל בנשמה לא הייתי מסוגל. הקול יצא, כי בסוף הוא תמיד נשמע לי כשאני צריך לשיר - אבל אחרי הניסיון הזה לקחתי שבוע של הפסקה בבית. לא רציתי לצאת".
גם ללוויות?
"תקשיב, אני הולך לומר פה משהו לא קל: פשוט לא יכולתי לעשות את זה. ביקשו ממני להופיע בלוויות לא פעם מאז 7 באוקטובר, וגם באזכרות בהמשך, אבל אני לא יכול לשיר את 'בדמעות שאת בוכה' לאמא שקוברת את הבן שלה. פשוט לא מסוגל. הסברתי את זה, ואני חייב לומר שהמשפחות הבינו. אמרתי להן שאני אפילו לא יכול לשיר לעצמי בסלון, לא היה לי כוח".
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן