'אהבת תפוח הזהב' של דליה רביקוביץ (1959) ו'דברים' של יונה וולך (1966) היו שני ספרי ביכורים שפרצו לעולם השירה של שנות ה-60 והניחו מיד יסודות לשני כיוונים סגנוניים שונים. אחת פרועה, נועזת, מוחצנת ופרובוקטיבית; ואחת מרוסנת, מעודנת וטהרנית. שתי נשים שגם יופיין המיוחד כמו ביטא את השוני ביניהן. לא פעם קורה שאמנים גדולים מופיעים במעין זוגות המאתגרים זה את זה, כאילו נחוצה איזו לעומתיות לצורך הגדרת האחד מול השני, ביאליק וטשרניחובסקי למשל.
התוודעתי לשתיהן כאשר רק התחלתי לכתוב, סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית, והייתי מוקסמת. המורה היחיד שלימד שירה בת הזמן היה ס' יזהר ודווקא בחוג לחינוך למי שעתידים להיות מורים לספרות. אינני היחידה הזוכרת עד היום את השיעור הראשון שלו כשנכנס לחדר הכיתה, פיזר על שולחן הסמינריון ספרי שירה שזה עתה יצאו לאור, ('אהבת תפוח הזהב' ו'דברים' ביניהם) ביקש מאיתנו לשלוף אחד מהם, לבחור משפט ולנמק את הבחירה. כראשון המדגימים, שלף את 'דברים' וקרא בהטעמה חגיגית: 'בְּמַפְתֵחַ שֶׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת', משהו שלא פגשנו עד כה בשירה. בהתחלה נמשכתי אחרי החופש המחוצף של יונה וולך, אבל עם השנים, שלי ושלהן, זאת הייתה כבר דליה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "הספרות והתרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן