צ'רצ'יל זכה בזמן הבליץ לתמיכה של כמעט 90 אחוז מהציבור. רוב הבריטים היו מאוחדים תחת נרטיב משותף. הם האמינו בעתיד. הם הרגישו צודקים. הם לא רק "החזיקו מעמד" אלא החזיקו תקווה. הייתה בהם גאווה והיה להם אמון. אני לא שם. אני לא מרגישה את הדברים האלה.
אני מסתכלת על רונן הקטן. הוא רועד מתחת לכיסא הכתר פלסטיק. מגוחך בעיניי שהוא מקבל את המציאות החדשה ומצטיין בה כל כך. מה הוא יודע, הטמבל הקטן, על איראן, על המלחמה, על קוממיות? כלום. הפעולות האוטומטיות נצרבו בו ביי פרוקסי, דרך אדוניו: התרעה. אזעקה. מרחב מוגן. פתיחת דלת. גינה. משחקים. פיפי. קקי. אוכל. לישון. וחוזר חלילה. אין לו יכולת קוגניטיבית להבין את הקשר בין הדרקון המיילל מהנייד לבין העתיד. יש לו בכלל עתיד, או שהמערכת הכלבית שלו היא הווה מתמשך? רגע, אני נבהלת, ואני? אני כן מבינה את הקשר? לי במערכת יש עתיד?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן