שלוש שנים לפחות שאני כותב כאן כל מה שנדמה לי שאפשר וצריך לומר, ואין ברירה אלא לומר, על ממשלת ישראל הנוכחית והפירוק והאסון שאליהם הובילה את ישראל. על שחיתותה, רפיסותה, אדישותה הממארת לגורל המדינה, היאחזותה הפסיכוטית - אין מילה אחרת - בשלטון בכל מחיר. מה לא כתבתי, ואחרים כתבו. נאמר כבר הכל. באמת. וגם נכתב ושודר ונחשף כבר הכל.
כולל שלל האזהרות החד־משמעיות שנתניהו קיבל לפני 7 באוקטובר ובחר להגיד "שטויות, אל תעירו אותי"; דרך העסקתם הגאה בלשכתו של עובדי מדינה, אבל מדינת אויב; דרך הפקרת חטופים והקרבת בנים לטובת עוד חצי שעה בשלטון; דרך הימנעות בכל דרך מחקירת האסון והמחדל; דרך כניעה לחרדים ואובדן המשילות בהם והעברת הכספים שאתם ואני והמגזר היצרני כולו עבדנו קשה בשבילם, וב"בשבילם" אני מתכוון לחרדים; ועד ריסוק החינוך, הביטחון, התחבורה והסביבה. ומעל הכל: הזחיחות והשמחה לאיד שבה כל זה נעשה. הדריכה ברגל גסה על גופות, על משפחות, על ישראלים טובים, והצפת הכל בביוב שעולה על גדותיו מדי יום בחסות עדר שופרות שדורש מהמתים להתנצל.
נאמר ונחשף כבר הכל. ותנחשו מה; זה לא שינה דבר.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
