כשהחלה מהפכת הרשתות החברתיות, היה נדמה לאנושות שעצם פתיחתה של זירת ביטוי חופשית תאפשר לנו לשבור היררכיות ולהתקרב אל הבסיס האנושי הרחב והמשותף. "זה ישנה את העולם לטובה", חשבו רבים בתעשייה ודיברו על כפר גלובלי, על חיבור, על אמפתיה הנוצרת מעצם הסרת המחיצות. אבל מהר מאוד התברר שההנחה הזו נשענה על אמון מופרז בטבע האדם. כן, טוב, אני מניחה שקרו גם דברים נחמדים כתוצאה מפריחתן של הרשתות החברתיות - אני באופן אישי קניתי שטיח פרסי מהמם והכרתי את החברה הספציפית הזו שלי בקבוצת "טיולים ליוון והפלופונס", אבל יש בלי סוף מחקרים המצביעים על תרומתן של הרשתות לעלייה בתוקפנות, להקצנה פוליטית, לתיאוריות קונספירציה, ללאומנות, כמו גם לתסמינים נפשיים מגוונים.
באופן פרדוקסלי, יש יסוד סביר להניח שככל שהטכנולוגיה מאפשרת לנו להתקרב אל ליבת האישיות האמיתית, הטבעית והמשוחררת שלנו, כלומר להיות יותר אנחנו, מתחוור לנו שה"אנחנו" הזה הוא מוצר די פגום. אני עושה רגע הפסקה ושואלת את הצ'ט אם ישנם כבר מחקרים הבודקים את הנזק האנושי של השימוש בה. היא חושבת ויורה מיד: יש אמנם הסכמה שזו טכנולוגיה שמעצבת התנהגות, רגשות ודפוסי חשיבה, אבל קצב ההשתנות המהיר של הבינה לא מאפשר עדיין מחקר מעמיק.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
