בזמן האחרון אני שם לב שהשכונה שלי קצת משתנה. זו דרכי המנומסת, כמובן, להגיד "הלכה השכונה", אבל האמת היא שהיא עוד לא הלכה; היא הולכת. ככה ברגל, לאט. הולכת בדרך כל שכונה. היא הופכת דתית יותר, חרדית יותר, מה שהתחיל כטפטוף הפך לבית חב"ד שלם, אליו הצטרף בית כנסת עם שאיפות קולוניאליסטיות, שהפך להחלטה עירונית להקים לידו מקווה, וכולם יחד יהפכו את חיי, יום אחד, ל... אותו דבר, רק בשחור יותר.
כלומר, אני אמשיך באורח חיי החילוני ואגיד לעצמי שבסך הכל השכונה מייצגת יפה את שבטי ישראל והפלורליזם המדומיין שלי, אבל פרגון גדול כנראה לא ישרור פה; הם לא יאהבו את נטייתי לקנות מצרכים בשבת, ואני לא אוהב את נטייתם להיסחב עם שישיות קולה (אפילו לא דיאט! משוגעים) ולבנות מרפסות במקומות שבהם מעולם לא נועדו להיות, וזה לא יהיה שום חיה־ותן־לבלות־בסופ"ש.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן