התסכול שבלדעת בוודאות שהאנשים הגרועים ביותר בתולדות – הייתי אומר העם היהודי, אבל בכל זאת היו גם קין, אחאב וניסים ואטורי – הם שמובילים אותנו, מטעם עצמם, גם אחרי קו פרשת המוות של 7 באוקטובר, ולא מגלים אפילו מראית עין של חרטה, רגישות, מחשבה שנייה או מודעות; לא, הם פשוט חושבים שהם ימשיכו אותו דבר בדיוק, עם דריסת נורמות כמשלח יד, כסף למקורבים, פרסים למי שאיננו איל וולדמן אבל הוא רב שקורא לירידה מהארץ, ונדמה לי שגם הרפורמה המשפטית שלכם חזרה – תבררו אצל רוטמן, הוא עסוק בזה מעל הראש.
זה קרקס הפרעושים של כל שנותיו האחרונות של נתניהו – מי שהעביר את הפוליטיקה הישראלית מדמויות בסדרי גודל של פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' יובל נאמן לדמויות כמו טלי גוטליב ומאי גולן – והדבר הזה, בשילוב מה שנראה כמו התייחסות ל־7 באוקטובר כאל, לכל היותר, מכה קלה בכנף, מתסכל אותי ברמה שלא הכרתי. מוריד אותי מהפסים.
זה מין מלכוד שאין דרך להיחלץ ממנו: התנגדות לממשלה רק תורמת לה. תמיכה בממשלה רק תורמת לה. את משפחות החטופים מאלצים להתחנן ולהתרפס לנתניהו; את כל השאר מאלצים רק לפנות נתיב בכביש כשהשיירה האח"מית עוברת, ומצידם שכולם ינבחו.
זה התסכול הזה שמביא אותי לכתוב לבועז ביסמוט "תתפטר" בטוויטר, למרות שברור לי שאיש הסושיאל שלו לא יתרשם מזה במיוחד; זה תסכול שעוד יביא אותי – השבוע זה כמעט קרה – להתחיל לצעוק על הטלוויזיה מול איזה אייטם אצל עודד בן־עמי, כי רבאק, בגילי זה כבר לגיטימי (לצעוק על הטלוויזיה. וגם לראות עודד בן־עמי).
זה תסכול שמכרסם מבפנים, אין לו מוצא ואני יודע שהוא מוביל אותי, בהכרח, לייאוש ולהשלמה שקטה – בדיוק מה שמשטרים זדוניים, מנוולים והרסניים ביקשו והצליחו להשיג לעצמם לאורך כל ההיסטוריה.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
