סטוקהולם, בירת שוודיה, הייתה עטופה שלג באותו ערב, בחורף 1941. קארין בת השבע הייתה רתוקה למיטתה, מחלימה מדלקת ריאות. "ספרי לי סיפור", ביקשה את אמהּ. "מה את רוצה לשמוע?" שאלה האם התשושה. "ספרי לי סיפור על פִּיפִּי אֶרֶךְ־גֶרֶב", הייתה התשובה. "איפה שמעת את השם הזה?" שאלה האם, והבת אמרה שהמציאה אותו מדמיונה.
אסטריד, האֵם, לא שאלה יותר והתחילה לספר לבתה סיפור שבדתה, על ילדה שהתאימה לדעתה לשם המוזר. פִּיפִּי בשוודית, שלא כמו בשפתנו, הוא שם קליל, שמזכיר ציוץ של ציפור. מאותו ערב ואילך, במשך שנתיים, המשיכה האם לספר לבתה סיפור על סוּפֶּר־ילדה, משולחת רסן, חופשייה ומאושרת, שגרה לבדה עם סוס ועם קוף בווילה וילקוּלֶה, המוקפת בגן פרא. סיפור שכמוהו לא נשמע עד אז לא בסיפורי לילה טוב ולא בספרים, ושבעצם מקופלת בו התקפה סאטירית בוטה על מוסכמות חברתיות של התקופה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
