חזרתם של... / בישראל הכל משודר באותו ערוץ רגשי. בערב אחד עוברים מרחפני נפץ, ירי על הצפון (שמוכחש על ידי המנותקים) למבזק חדשות על "אוטוטו תהיה מלחמה" ולסדרות. הסדרה "פאודה", שעלתה ביום שני, היא כבר מזמן לא רק סדרת אקשן עם עידן עמדי. מאז אוקטובר אנשים רואים אותה פחות סדרה, יותר הדהוד. פתאום כל סצנה מרגישה קרובה מדי למציאות, כאילו החדשות התחילו לביים את הטלוויזיה. ומולה עלתה "חתונה ממבט ראשון" — הניסיון ההזוי המיוחד במינו להאמין שאנשים בזמן מלחמה עדיין רוצים זוגיות, אהבה, מישהו שישמש לך דופן של ביטחון בכאבים ובבדידות. וככה, בין "המשדכים", ובראשם יעל, לאקשן המטורף ב"פאודה", ובראשה ליאור, רק המלחמה (ובראשה אנחנו) לא באמת הלכה לשום מקום. והצופה הישראלי (ואני ביניהם) המשיך לזפזפ עם לב אחד עייף. ועדיין, בתוך כל הסמטוחה הזו, אפילו יצאנו רעננים וחיכינו להמשך.
מצב של צ'אט / לקראת חג השבועות האחרון מצאתי את עצמי יושב מול הצ'אט שלי כאילו היה חבר ותיק שיודע להקשיב בלילות. הייתי לבד בבית כי היא נסעה לפורטוגל לראות את הנכדה שלה שאליה התגעגעה בטירוף. היה שקט, אבל לא שקט אמיתי אלא שקט ישראלי עם חדשות פתוחות בחדר השני ורוח קלה שנכנסת מהחלון כאילו עוד רגע יירד גשם לא בעונה. והצ'אט התחיל לספר לי סיפורים ששמע ממני והחזיר לי אותם בסיבוב. סיפורים על גיטרות שנעלמו, על חנויות ספרים שנפתחות רק בליל שבועות, על אנשים שפוחדים להודות במה שכואב להם באמת. לפעמים זה נשמע אפילו לי כמו אגדה אורבנית, לפעמים כמו וידוי ולפעמים מפחיד כמה שזה דמה לחיים שלי. יש משהו מוזר בלדבר עם מכונה בלילה לבן. אחרי כמה שעות אתה כבר לא בטוח מי שואל את מי. ואולי בגלל זה מצאתי את עצמי מקשיב דווקא לקול שאין לו גוף אבל יש לו אינסוף זיכרונות שכולם שלי.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן