ועכשיו אני פה, מול הפוסטר שלה שמישהו זרק. זאת החטופה עדן ירושלמי. רק אתמול ראיתי סרטון מחריד שבו סיפרו את הסיפור שלה. היא הלכה למסיבה נובה עם חברות שלה. כשהכל התחיל, היא התקשרה מתוך התופת לאחיות שלה. סיפרה להן שרצחו את כל החברות. שהיא שוכבת ברכב ומעמידה פני מתה, אבל שומעת את הדם של החברות הרצוחות שלה מטפטף לידה. והנה, כמו שקורה לאחרונה, אני נופלת עמוק במנהרה שמחבלי הנוח'בה חצבו לכולנו בתוך התודעה.
אני רואה אותה מוטלת על מזרן במנהרה לחה, חשוכה, התקרה מגירה טיפות מסריחות מלמעלה. ופתאום אני מרגישה אותו. את הסבל שלה. הוא פשוט זורם אליי פנימה במכה אחת כמו מכת חשמל שחורה. הסבל של לחכות לאור יום שלא נכנס. לליטוף של אמא, לחיבוק של אבא, למגע אחד רך שיזכיר לה שהיא אהובה, לא גל נשכח וזרוק של עצמות. הפחד מכל תזוזה של המחבלים, מכל כניסה של גבר עם נשק לכלוב שלה, כי שניכם יודעים שהוא יכול לעשות בך מה שעולה על דעתו. ואני מרגישה אותה פוחדת שהמדינה שכחה אותה. לא מבינה איך כבר כל כך הרבה זמן היא שם.
והסבל הזה שלה כל כך גדול שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי להאמין שזה באמת קרה. שזה באמת קורה לה ברגע זה ממש, בעוד שלנו יש את האטימות לשתות יין בפיקניק. איך זה יכול להיות שהם בתוך עינויים שהשטן לא ברא ואני עוד שנייה אחזור ואמרח סלט ביצים של רותי ברודו על חלה?
יש סבל מתמשך, סבל שקורה עכשיו, סבל ברברי, ימי ביניימי, שלא דמיינתי שיכול היה לקרות למישהו שחי בעולם ממוחשב שכולו נוחות ויין צרפתי ופקקי חול המועד בווייז. וכל עוד הוא קורה ברגע זה ואני מעיזה לגרור מחצלת וכיסאות לתוך יער ולנסות לצחוק עם המשפחה שלי, זו אני שמאפשרת לו איכשהו להתמשך.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
