במשך כשנתיים וארבעה חודשים, מאז שבנו ליאם נחטף במתקפת 7 באוקטובר, וגם אחרי ששוחרר משבי חמאס, רמזי נסאר בחר לעמוד בצד. לא מול מצלמות הטלוויזיה, לא להתראיין בעיתונים. מיד אחרי החטיפה שמו של בנו שונה, זהותו שלו הוצנעה, והשתיקה הייתה החלטה אסטרטגית - קרה, מחושבת, מצילת חיים. רמזי - ישראלי, ערבי, מוסלמי, קיבוצניק - ידע שהמציאות שבה בנו מוחזק בעזה אינה סובלת עוד מורכבויות. עכשיו, כשהזמן עבר והמחיר כבר שולם, הוא בוחר לראשונה לשבור את השתיקה ולספר את סיפורו: טראומת הטבח, הילדות שעיצבה אותו, הגזענות, הסטיגמות, וגם, מה זה אומר לוותר על הקול שלך - כדי לנסות להציל את הילד שלך.
שעות לאחר שגילה שבנו בן ה־18 נחטף, התקבלה בבית משפחת אור־נסאר החלטה חריגה: למחוק את שם המשפחה השני של ליאם. על דף הפרוטוקול שהכין החמ"ל המשפחתי נכתב "ליאם אור", ולצידו קו אחד, חזק, שחצה את השם "נסאר". לא טעות. לא בלבול. החלטה מודעת. כמה שורות מתחת, נכתב – "רמזי לא בפרונט". רמזי נסאר הבין שכדי לא לפגוע בסיכויי בנו לחזור הביתה, עדיף שבציבור, ובעיקר בחמאס, לא יידעו על מוצאו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן