לפני שבועיים נסעתי בעמק הירדן וראיתי חייל חמוד עומד בטרמפיאדה בצמח. חום של אוגוסט; על גבו תיק ענק, על כתפו נשק עם כוונת שמלמדת שהוא לוחם ביחידה מיוחדת. כיפה קטנה על ראשו. עיניים עייפות, מבט חרוש קרבות. עצרתי. לאן אתה צריך, גבר. זה בסדר, הוא ענה בחיוך. אסור לנו לעלות על טרמפים. תכף יש אוטובוס. אבל אתה מזהה אותי, ניסיתי להפציר, והוא חזר ואמר שזה באמת בסדר. שיחכה. בינתיים רצו לכיוון הרכב ארבעה חרדים. להם אין איסור לעלות על טרמפים. בני ישיבה בבין הזמנים. הם הגיעו לרכב עולצים. נראו לי בגילו של הלוחם. לאן אתה מגיע, הם שאלו. הסתכלתי עליהם ואמרתי שאני מצטער, אבל אני לא מסוגל לקחת אותם. ונסעתי. כשהתרחקתי אחד מהם צעק משהו בגנותי.
עכשיו תראו, אני לא גאה בזה. אני מספר זאת בצער. היה לי מנהג לעצור לחרדים שמרבים לנסוע בטרמפים בכמה מהכבישים שאני נוסע בהם דרך קבע, ולקשור עימם שיחה. הייתי מדבר איתם קצת לימוד, מפתיע אותם בידיעותיי ומחפש נקודות ממשק. אהבתי את החריפות שלהם, ובליבי אמרתי: זה יקרה, בסוף הם יבינו לבד שהם ישראלים. שהם צריכים להיות חלק. לא צריך ללחוץ. נביא אותם אלינו באהבה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן