להגיד שמרית בן ישראל, סופרת ואמנית בין־תחומית, היא אדם מיוחד — זה אנדרסטייטמנט. בן ישראל היא הרבה דברים, ויש לה דרך משלה לעבוד עם חומרי המציאות.
אנחנו נפגשות בביתה שברחוב מאפו בתל־אביב. הים נשקף מהחלון; היא עברה לדירה הזאת לא מזמן. אין לה טלפון נייד. אפשר לתקשר איתה רק באי־מייל, ובמקרים מיוחדים — בטלפון הקווי. למה? כי היא לא אוהבת את הפולשנות של הסלולרי, שתובעת ממך להיות זמין תמיד. בכלל, היא אוהבת חופש. אולי היא זקוקה למסגרות, אבל בעיקר כדי לבעוט בהן מדי פעם.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
