שנתיים עברו מאז שנועה ארגמני הושיטה יד חזקה ונואשת לעזרה בזמן שמחבלי חמאס הפרידו באכזריות בינה לבין בן זוגה אבינתן אור, וחטפו את שניהם לעזה. 246 ימים בשבי שינו את חייה מקצה לקצה, אבל גם אחרי השחרור הפיזי היא עדיין נאבקת, בהרבה נחישות ובהמון כאב, למען חופש אמיתי – שלה, של אבינתן שעדיין שבוי ושל כל החטופים שנותרו בשבי. במקום להיות "סטודנטית רגילה שנוסעת להודו בין סמסטרים", היא מוצאת את עצמה נואמת מעל הבמות המשפיעות בעולם. במקום להיות רק מוגנת ועטופה על ידי המשפחה, היא חסרה את אמא שלה שנפטרה שלושה שבועות אחרי החזרה הביתה. ובמקום לבנות חיים עם אבינתן, היא נלחמת על חייו.
"לפני 7 באוקטובר בדיוק הייתי צריכה להתחיל שנה ג' בלימודים להנדסת מערכות מידע ותוכנה באוניברסיטת בן־גוריון. הייתי עוד בחורה רגילה במסלול הרגיל של החיים, אותו שביל החומוס של - עבודה מועדפת, דרום אמריקה, לימודים, מסיבות סטודנטים, הודו וסרי־לנקה בין סמסטרים", נועה מספרת. "בכל אחד מהטיולים שעשיתי טיילתי לבד, זה גם מה שלבסוף נתן לי יתרון להסתגל לסיטואציות חדשות בתוך השבי. בבן־גוריון יש תמיד אווירה חברתית מטורפת, ותמיד אהבתי להיות מוקפת באנשים ולצאת למסיבות. בעצם, הכרתי את אבינתן במסיבת פורים באוניברסיטה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
