בסביבות השעה 13:30 ביום ראשון, צילצל הטלפון המאובטח של מפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן. על הקו היה בכיר בשב"כ. פינקלמן היה באמצע פגישה, אבל את השיחה הזו הוא החליט לקחת. כששמע את הצד השני, פניו נהרו. "מצוין", הוא אמר, "תמשיכו קדימה ותעדכן אותי, אחי". לנוכחים בחדר הוא לא אמר שום דבר. זו הייתה השיחה שבה השב"כ עידכן שיש התקדמות לחילוץ החטופים. כעבור 12 שעות בערך, לואיס הר ופרננדו מרמן כבר היו על מסוק בדרך לבית החולים תל השומר.
המבצע ההרואי לשחרור שני החטופים היה רגע של אחדות דעים במלחמה. ככל שהקרב על עזה מתמשך, הרגעים האלה הופכים לנדירים יותר ויותר. שתי יממות אחרי המבצע ברפיח, לא יותר, כבר החלו פורצות המחלוקות החומצתיות בקבינט המלחמה ובכלל על המו"מ לעסקת החטופים בקהיר. ביום רביעי התברר כי נתניהו מידר את גדי איזנקוט ובני גנץ מדיונים ומהחלטה משמעותית – לא לשלוח צוותים מקצועיים למו"מ בבירת מצרים.
השבת השחורה הכתה את השבטיות והפופוליזם הישראלי בהלם ובאלם. ההפוגה מריבים בלתי נגמרים נמשכה חודשיים־שלושה. היא הסתיימה – לטובת תחושה של פוליטיזציה עמוקה, שתלטנית, אופיינית לנתניהו של 6 באוקטובר.
קחו לדוגמה את סיפור התרופות לחטופים. עם חזרתם של לואיס הר ופרננדו מרמן, התברר סופית שלפחות במקרה שלהם, התרופות שסיפקה ישראל לא הגיעו ליעדן. הם קיבלו מחמאס תרופות – אבל כנראה אחרות. סיום הולם לפארסה עצובה. היא החלה בנאום חגיגי של ראש הממשלה נתניהו, שבו לקח קרדיט על עסקת הכנסת התרופות עם קטאר. המשיכה בכעס של צרפת על לקיחת הקרדיט של ביבי, והגיעה לשיא כשהתברר כי משלוח התרופות שנכנס לעזה לא אמור לעבור בידוק ביטחוני. ולאחר מכן ‑ זריקת האחריות של נתניהו על מערכת הביטחון.
מתברר שהייתה עסקה אחרת להכנסת תרופות. מי שעבד עליה בשקט הוא הצלב האדום, מול הגורמים הרלוונטיים בישראל ובחמאס. נתניהו סיפר בגאווה בדצמבר איך הביא ארגז תרופות לנשיאת הצלב האדום. מחוות יחסי ציבור. בארגונים בינלאומיים לא עובדים ככה; הם לא פוליטיקאים. אם הם מתחייבים להעביר תרופות, הם אמורים לעשות את זה. עד החטופים. לא "ארגז" ולא מיצג.
הטור המלא של נדב איל מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
