"הייתי אמורה עכשיו להיות בארץ. להנחות אירוע של קרן שמחלקת כספים לניצולי שואה, לבקר את המשפחה שלי, לסגור כמה פגישות עבודה שקשורות בסרט ישראלי שכתבתי עם שותף ועוד סדרה שאני מפתחת. הכל היה סגור. זו כבר הפעם הרביעית שמתבטל לי ביקור בישראל בגלל מלחמה. החברות שלי בארץ, המשפחה שלי בארץ, האחיות שלי בארץ, אמא שלי בארץ, אמא של גלעד בארץ, האחיות של גלעד בארץ. אנחנו מדברים בטלפון ואני משתדלת בעיקר להקשיב. את מנסה להבין, אבל עד שאת לא חוטפת טיל על הראש שלך את לא מבינה. ועדיין, אני חשה את הכאב, חשה את הפאניקה, את הדאגה לילדים, אני מזדהה עם השאלה "מה יהיה בעתיד?". קשה לישון עם כל זה בלילה, זה לא מרפה. ויש גם חוסר אונים מסוים, שאת אומרת לעצמך אוקיי, איך אני תורמת? מה אני עושה? מה יעזור שאתראיין עכשיו בזום?
"ואז הייתי בניו־יורק, התלבשתי בבגדים היפים שלי לפרמיירה של 'דרדוויל'. והיה רגע אחד מכונן שבו מישהי שאלה "מה שלומך?" בשמחה כזו. ויצא ממני בלי לחשוב פעמיים "לא פשוט". והיא שואלת למה, ואני אומרת "כי כל המשפחה שלי בישראל חוטפת טילים ואני דואגת להם וקשה לי להעמיד פנים עכשיו".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן