אני זוכר את עצמי יושב על מדרגות בית הכנסת בגולן. אני בן שמונה, השעה שתיים בלילה, ואבא שלי מעביר שיעור בבית המדרש. הנושא של השיעור בשעה הזו היה תמיד צריך להיות אקטואלי: תרומת איברים בהלכה, מוות למחבלים - כן או לא, ועוד דברים מסוג זה. הסיבה: לוודא שאנשים לא נרדמים. האם זה הצליח? לא ממה שאני זוכר.
עברו יותר מ־40 שנה, אבל את כמות המנקרים אני זוכר היטב, ניקורים מכל סוג. יש אתה אלה שראשם נשמט לאחור, יש כאלה שראשם נופל כל פעם קדימה והם מרימים אותו באבחה, ויש מי שפשוט נכנע ומניח ראשו על הסטנדר ונכנס לתנומה רשמית. לאבא שלי זה לא הפריע. הוא היה ממשיך בשיעור אף שהגופות נערמו אל מול עיניו. בזה אחר זה הוא איבד את הטובים ביותר, אבל לא נרתע. הערכתי את זה אצלו. היה לו סיפור חסידי שהיה מספר על כך, אני לא זוכר את העלילה אבל כן את הפואנטה: כשאדם ישן, נשמתו עולה למעלה. אז כשישאלו למעלה את הנשמה מנין היא מגיעה, תמיד טוב שהיא תוכל לומר: אני באה משיעור תורה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן