שתיים בצהריים בטיילת של אילת. הים אותו ים, כחול־טורקיז ורגוע. מזג האוויר מושלם כפי שרק עיר הנופש של ישראל יכולה להציע. בחנויות שרשראות עם צדפים, משקה ברד זרחני, משקפי שמש, שנורקלים. שלושת הקופים של פאב "המנקיס" במקומם עומדים – האחד לא שומע, השני לא רואה, השלישי לא מדבר. אבל מי שמעוניין לשמוע, לראות ולדבר מגלה שלמרות שהתפאורה נותרה עומדת, זו לא אותה העיר. השלווה אינה באמת שלווה, אלא דממת המפונים. הם ספונים במלונות העיר מאז פונו מבתיהם. חלק מקיבוצי ומושבי העוטף, חלק משדרות, חלק מיישובי הצפון. אילת הפכה לעיר מקלט.
ובתוך השקט הזה של הטיילת, מה לעשות, קורים דברים. בקבוק וודקה חדש מהפיצוצייה עובר בין ידיהם של חמישה נערים. כמה מטרים מהם, ארבעה ילדים מסתובבים חסרי מעש. הקטן מתוכם, אולי בן עשר, מוציא סיגריה. לוקח שאיפה עמוקה לריאות, ואז נושף. החבר שלידו בועט בפחית אקסל שנותרה מיותמת. דקות אחר כך הם חוברים לקבוצת בנות. אני מתקרבת אליהם עם גלעד, מדריך נוער שבשבועות האחרונים מסתובב בטיילת ואוסף ממנה ילדים ונוער משוטטים. רגע אחרי שהמעשן הצעיר מחביא את הסיגריה בקופסה של סיגריות מסטיק, הם מספרים לנו שהם משדרות. חיים במלונות כאן, מעבירים את הזמן עד שיחזרו הביתה, לא ברור מתי. מה שלומכם, אנחנו שואלים. "נושמים, עדיין", עונה אחת הנערות, ואז מוסיפה: "עד מחר".
הכתבה המלאה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן