זו הייתה השנה שבה חזרו אלינו כל החטופים החיים שהיו בעזה. כל הישראלים האלה שאהבנו כאילו היו חברינו הטובים ביותר למרות שרובנו מעולם לא פגש אותם. האנשים האלה שדאגנו להם כמו היו בני המשפחה שלנו, חשבנו עליהם בשוכבנו ובקומנו - השנה הם חזרו מהמתים. וזה היה רגע נשגב. רגע שראוי לעמוד על גדולתו.
שובם של החטופים החיים הביתה לא העלים את צרותינו. שובם לא הקים לתחייה את המתים הרבים שנפלו במלחמה הזו. שובם של החטופים החיים לא הפך את החיים לטובים. אבל כל עוד הם לא שבו - החיים היו רעים. לא נשמנו באמת. לא נהנינו מהאוכל בחגים כי בקצה של כל ביס שלקחנו חשבנו עליהם, אי שם, מחכים שנבוא לחלצם.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן