אני מלווה את אבי הרוש מאז נובמבר, וכבר יודעת שהוא אף פעם לא בוכה על ריף מול אנשים זרים. הוא אפילו לא מרשה לעצמו להתפרק מול סיגל וזואי. משתדל מאוד להישאר סלע חזק. את הבכי שלו הוא פורק תמיד לבד, לרוב כשהוא נוהג באוטו.
פעם נסיעות באוטו היו הדבק שחיבר בינו לבין ריף. אבי תמיד היה אבא דאגן וסופר־מפנק, הוא לקח את ריף וזואי לכל מקום. פעם אחת אפילו הסכים להסיע את ריף וחבריו כל הדרך למעבר הגבול עם ירדן. שם, בתוך המכונית, הם היו מקשיבים למוזיקה ומנהלים שיחות נפש קרובות, מתווכחים לא מעט על הדרך הנכונה לחיות. אבי, שהרגיש קצת כבוי ובמשבר גיל, היה מדבר על לימודים ומשימות שצריך לבצע, וריף האופטימיסט ותאב השמחות התעקש שאבא שלו יבוא איתו כבר לטיול איפשהו בעולם, ייזכר איך נהנים קצת. ועכשיו, בכל פעם שאבי נוהג הוא מרגיש איך ילד הפיטר פן הקופצני הזה שלו כאילו יושב לצידו, כמו פעם.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן