יש שאלה שכל אחד שואל את עצמו במילואים: מה היית מעדיף, להיות עכשיו נשוי עם ילדים, לדעת שאם תיהרג לא תראה אותם יותר - או שעדיף להיות רווק, לדעת שלא תשאיר אחריך את דור ההמשך? קשה מאוד לענות על השאלה הזו, אבל מבחינתי התשובה ברורה.
את המילואים התחלתי ב־7 באוקטובר. ב־8 באוקטובר הגענו ליישוב רעים כשבתוכו ובסביבתו עדיין נותרו מחבלים. מכאן והלאה שירתנו חמישה חודשים בגזרת העוטף, עם גיחות קצרות מעבר לגדר. השתחררתי סופית כעבור חמישה חודשים, באמצע מרץ.
המחשבה שלא עזבה אותי במהלך השירות היא שאם אני לא חוזר - אין מי שימשיך את הדרך שלי, את הערכים שלי בחיים. לצערי הרב, בן דודי, עמית בונצל הי''ד, נפל במלחמה, והמחשבות על העובדה שאני חזרתי והוא לא, קשות לי מאוד. אבל זו לא רק המחשבה על העתיד. זו גם העובדה שאתה רואה מסביב אנשים שיש להם עם מי לדבר, ולך אין. לא באמת.
אני חושב שכולנו, גברים ונשים, עשינו התאמות. אם בעבר המונח “שיחת וידיאו לפני דייט” היה נחשב מוקצה מחמת מיאוס, העובדה שאתה במלחמה ולא יודע מתי תצא הביתה מאפשרת גם לך וגם לאישה שמולך לשבור מחסומים. אז יצא לי לעשות שיחות וידיאו כדי לבדוק התאמה ראשונית. היו גם שיחות מדהימות, באמצע הלילה, ליד ניר עוז, כשאתה קופא ורואים בקושי איזשהו צל חשוך שלך.
בנוסף, אני חושב, החיפוש מתחדד הרבה יותר. אם פעם הייתי מוכן לבדוק מגוון רחב יותר של נשים, הרי שהמלחמה עזרה לי להבין מאוד מהר מה אני צריך ומה אני מחפש. וגם הצד השני יודע שהזמן שלך קצר, ולא יודעים מתי באמת ניפגש, ולכן זה מאפשר לשאול שאלות רציניות בשלב הרבה יותר מוקדם.
במהלך המלחמה גם הצלחתי להיכנס למערכת יחסים נפלאה, שנגמרה לצערי. לפני המלחמה לא האמנתי שזה אפשרי. בחודש הראשון נפגשנו בקושי פעם בשבועיים. זה קושי שקשה לתאר אותו. לשתף בן אדם כמעט בכל, מאפס למאה, וכל מה שיש לך לשתף זה סיור הלילה פה, השמירה שם, שמועות כל הזמן שתכף נכנסים - ובצד השני יש שגרה.
מי שחשב שמלחמה מצמצמת את הביקוש לאהבה – טועה בענק. אז אם אתן קוראות את זה, שתדעו: המילואימניקים הכי רציניים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
