בשבוע הבא, ב־17 בפברואר, חל יום המשפחה. כן, זה שהיה פעם "יום האם", ועוד יותר פעם סתם יום שבו הכנת מרק ממותות לילדים שלך וציירת קומיקס על קירות המערה. ולכבוד צורת הקיום הזו, שבה מתרכזות מספר נפשות כדי להעביר מדור לדור את המשפט האלמותי של טולסטוי, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות אומללות הן כל אחת על פי דרכה", את מעוניינת לדבר על תסמונת נפוצה בחייה של כל משפחה, מאושרת ואומללה כאחת, שנקראת: "תסמונת הקן המתרוקן".
תכלס, הייתה תקופה שגם את חשבת שהיא קיימת, התסמונת. כי הגוזלים שלך, לא משנה מאיזה צד של הקן את מסתכלת עליהם, אכן פרסו כנפיים ועפו מהבית, אבל אז התחוור לך, אחד: שהקן לא התרוקן, כי הם השאירו אצלך את כל הזבל שלהם: ספרים, נעליים, ציוד צבאי, ציוד קמפינג, חליפות גלישה, ציורים, מחברות ובגדים שהם כבר לעולם לא ילבשו, אבל אין להם חשק לקחת אותם לדירתם השכורה. ושתיים: הם לא באמת הולכים. כלומר הם הולכים, אבל אז הם חוזרים. לפעמים הם קופצים, לפעמים הם מנמנמים, לפעמים הם שוהים כמה שעות, יום, שבוע, עד סוף התואר.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
