רענן שקד:
החינוכית הייתה, במילים אחרות, יותר ממשהו שסייע לנו להכיר את סביבתנו המיידית דרך שירת המכולת של "רגע עם דודלי", או נפלאות הפריפריה ואמא-של-יוני נוסח "שכונת חיים", או גדולתו של ספי ריבלין ב"בבית של פיסטוק"; היא הייתה פתח – יחיד באותם ימים – לכמה מחילות ארנב שלקחו אותנו עמוק לתוך דמיוננו, לתוך היצירתיות שכל ילד מגיע איתה בילט-אין, לתוך האפשרות לברוח למסעות כמה שיותר רחוקים ואולי ללמוד איך, יום אחד, לקחת איתנו אחרים למסעות שניצור בעצמנו.
זה לא טריוויאלי גם עכשיו, כשמיליון מסכים זמינים לילד שלכם מגיל כלום, וכמעט כולם מבטיחים להטביע אותו בשיטפון של רילז חלולים וממוקדי-מטרה שהיא לעולם אחת – שאיבת תשומת-לב למטרות מיקסום רווח – ולעיתים נדירות מושיטים יד כדי לקחת אותו לעולם שיפתח עבורו עוד עולמות. החינוכית – לפחות בבחירות הרכש המעולות שלה – עשתה בדיוק את זה; נתנה לנו כנפיים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "שביעי של פסח" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
