לא ייאמן כמה ריק פה. וזו העונה של הרמה, התקופה שבה גם באמצע השבוע הכבישים כאן עמוסים במטיילים. בהמשך יסבירו לנו מקומיים כי העסקים פה חיים משני פיקים שמושכים המונים: תקופת השלגים וקטיף הדובדבנים העצמי. לאודם, למשל, יישוב של כ־190 נפשות, מגיעים בשיא עונת הדובדבנים 150 אלף ישראלים. "אנשים משאירים את הרכב על השוליים קילומטר מפה וצועדים עם הילדים לקטיף", אומר אזולאי, "וכל האזור פה עובד בטירוף. לא רק באודם, תלכו לדרוזים, לעין זיוון, כולם מתפרנסים מהקטיף העצמי שמתחיל במאי. זה אוטוטו. ואיך שהדברים נראים, המצב פה לא הולך להירגע עד מאי. ואת החורף כבר הפסדנו כי אנשים לא התקרבו לפה. ובשגרה המקום הזה לוהט. לקראת החורף יש אצלנו הזמנות של חדרים חודשיים לפני. מזמינים לדצמבר־ינואר כבר בספטמבר. אבל באוקטובר פרצה המלחמה ומי שהזמין ביטל וכל המקומות נסגרו".
שאלנו איפה הסוסים. "העברתי אותם ליודפת", ענה, "רחוק מפה. הציבו באזור כמה סוללות תותחים וכשהן יורות הסוסים משתגעים, בועטים אחד בשני. זה יכול להגיע לפציעות חמורות. הייתי חייב לשלוח אותם מפה".
אתה עומד פה ולא מבין מה הפחד. כל כך יפה כאן שבא לך לשכב על העשב הלח ולשים את הראש. אבל אז אתה שומע מאלכס קודיש, מנהל המטעים של עין זיוון, שהוא מבין את הישראלים שלא באים עכשיו. "שמעו, המטח הבוקר תפס אותנו במטע דובדבנים. אותי ואת החבר'ה שעובדים איתי. היירוטים היו מעל הראש שלנו. זה מתחיל להתקרב אלינו, אבל ממש מתקרב. הבוקר היה מפחיד. אמנם שיחקתי אותה גבר מול העובדים, 'הכל רגוע, העסק בשליטה', אבל תכלס היה מפחיד. אין לאן ללכת, אתה דופק פזצט"א על האדמה. זה לא אמיתי מה שקורה, איך הכל ירוק מצד אחד, יפהפה בצורה שבא לבכות, ומצד שני כל כך ריק. והכל פה נופל בשטחים פתוחים, אבל מה אני אגיד לכם, אני מבין לגמרי את מי שמפחד להגיע".
אחר כך נכנסו לקיבוץ ופנינו ימינה אחרי השער הצהוב. רצינו לקחת קרואסון קממבר במטרלו, בית קפה/פטיסרי מעולה, אולי אחד הטובים בארץ. המקום הקטן הזה הוא אחד המגנטים החזקים באזור בתחום האוכל. אבל על דלת ההזזה מצאנו שלט: "לקוחות יקרים ואהובים", כותרתו, ובהמשכו, "נסענו לתל־אביב (שרונה מרקט) נחזור ב־25.3".
הכתבה המלאה של עודד שלום מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 14:36, 14.03.24