אחרי הרבה מאוד שנים שלא נסעתי בכביש הבקעה, חזרתי לשם השבוע. ונזכרתי שפעם בתחנה המרכזית בטבריה מישהו ביקש ממני 20 שקל כי הוא חייב להגיע לירושלים. קבצן כזה. נתתי. הוא עלה על האוטובוס איתנו. קו 963 האגדי. כשעצרנו במפגש הבקעה להפסקה, קניתי רק שתייה. לא רציתי לבזבז כסף. הוא, לעומת זאת, קנה גם שווארמה. הסתכלתי עליו אוכל מהכסף שלי ותהיתי אם עליי לשמוח או להרגיש נעקץ.
לא משנה. מה שקרה השבוע, זה שאפרת אמרה לי לקחת כבד מהמקרר בדרך לביקור החיילת שלנו, אבל לא הבנתי מאיזה מקרר, ובמקום לקחת את הכבד שאפרת ארזה כמו שצריך, לקחתי קערת בורגול שהייתה שם ויצאתי. אפרת הגיעה הביתה והבינה את הפיגור. מה שיפה זה שהיא אפילו לא כעסה. הצלחתי עם השנים להוריד כל כך את הציפיות שלה ממני, שאם אני מצליח ללכת וללעוס מסטיק באותו זמן היא מוחאת כפיים. בכל מקרה, הייתי צריך להיערך מחדש ולקנות אוכל. החלטתי לעצור במפגש הבקעה. לא הייתי שם שנים רבות, אבל זכרתי לטובה את המקום הזה. האוטובוסים לירושלים היו עוצרים שם להפסקה, וכנער זה היה נראה לי כמו נווה מדבר. כביש הבקעה הרי היה כביש ילדותנו ומפגש הבקעה היה הדיסנילנד שבדרך.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן