כשאני הגעתי לבקו”ם כדי להתגייס, אף אחד מבני המשפחה שלי לא בא ללוות אותי. אם אני לא טועה, ההורים שלי הלכו לעבודה כרגיל ואפילו לא הקפיצו אותי. פשוט עליתי לבדי על אוטובוס ונסעתי עד ללשכה. לא היה אף אחד שירגיע אותי כשעמדתי שם עם הצו המסמורטט שלי שנרטב בגשם ופחדתי להגיש אותו לחייל הזועף שעמד בכניסה. ובכל זאת לא עלה על דעתי לכעוס על ההורים שלי שלא טרחו לבוא. זה לא היה נהוג אז, בישראל של תחילת שנות ה־90, סצנת הפרידה שטופת הדמעות מהילדה שכולה הולכת לטירונות בנות פושטית.
ברחבה לידי עמדה בחורה חמודה עם תלתלים חומים שהגיעה עם כל 11 בני ובנות המשפחה הכי קרובים שלה. סבתא שלה חיבקה אותה בחיבוק הכי צמוד שיש, ואחרי זה היא הוציאה שקיק קטן מהתיק שלה, וכשהנכדה התחילה ללכת לכיוון הכניסה, היא פשוט זרקה סילונים של מלח שולחני מעבר לכתף ימין שלה. הסתכלתי על זה מבולבלת, לא הבנתי למה היא זורקת עליה תבלינים, ורק בטירונות אחת מהבנות, שלא הגיעה מחיפה החילונית כמו מנת שרימפס בחמאה על חוף דדו, הסבירה לי שזה נגד עין הרע.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
