אני זוכר שכילדים היו לנו כל מיני בדיחות כאלה של דתיים. איך יודעים שמרדכי שיחק כדורגל? כי כתוב "ומרדכי יושב בשער המלך". מאיפה יודעים שמשה רבנו שיחק? "וירם קרן לעמו". בשביל תחילת האייטיז ברמת הגולן זה הומור סביר. אבא שלי פעם נשאל למה הוא לא אומר לאנשים ביישוב שאסור לצפות ב"משחק השבת", תוכנית סיכום המחזור בכדורגל. הסיבה שבגללה רצו שיאסור את הצפייה בתוכנית היא שזו הנאה מחילול שבת. אמנם התוכנית משודרת במוצ"ש, אבל מצלמים אותה ועובדים עליה בשבת. תשובתו של אבי הייתה: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". כלומר, הוא העדיף לא לעמת אותם עם איסור שלא יוכלו לעמוד בו. אני זוכר שזו הייתה עבורי חשיפה לפרגמטיזם העמוק שיש ביהדות, פרגמטיזם שלפעמים בימינו נראה שהלך לאיבוד.
כשגדלתי הבנתי שבכדורגל יש גם גיאופוליטיקה. ואחרי שנירמלנו לגמרי שחקנים שלובשים חזיות, אפשר גם להגיד משהו על זה: הרי באופן אירוני וכמעט בלתי נתפס, בזמן שחצי עולם שונא חצי עולם ומלחמות שחשבנו שהן נחלת עבר מתחממות על הקווים, המונדיאל מצליח לייצר מציאות אלטרנטיבית. לראות את המשלחת האיראנית זה כל כך אבסורדי ומטורף, שחקנים שנושאים על גבם מטען בלתי אפשרי, שכל מה שאתה רוצה זה להגיד להם לערוק. זה אבסורדי וקשה, אבל יש בזה גם יופי: הכדורגל הופך לאקס־טריטוריה, לבועה קטנה שבה הדיפלומטיה של הדשא מחליפה את הדיפלומטיה של הטילים. הרי דונלד טראמפ פאקינג הודה באחד מלרלוריו שהמונדיאל הוא קטליזטור שדחף אותו לחפש הסכם. ההבנה שמלחמה נדחתה בגלל טורניר כדורגל מעיפה את הראש.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
