עפרה ליכטר־מירון היא נציגה קונסרבטיבית של התנועה הגדלה של מתנתקי הרשתות החברתיות. המהדרין חוסמים את עצמם אפילו מאתרי חדשות נישתיים, ומחווטים מחדש את האגודל שלהם להפסיק את תנועת הגלילה. אחרים בוחרים בדרך האמצע - אינסטגרם שמותקן רק על האייפד במקום על הסלולרי, אפליקציה שחוסמת את הגישה לפיד בשעות הלילה, או תקופת דיטוקס של שבוע שאחריה ישובו בחזרה. "סושיאל קלנזינג", זה נקרא. הם בכל הגילים ומשני המינים, והמשותף לכולם הוא מיאוס והתעוררות לגבי המחירים שהם משלמים על הגלילה האינסופית ברשתות, שהפכה להרגל בלתי נשלט המופעל כמו טיק מוטורי עשרות פעמים ביום. כתבה שפורסמה החודש ב"הניו יורק טיימס" עסקה בבהלה מכך שהנוער שבוי ב־Brain Rot (ריקבון מוחי), מצב של הפנוט מול זרם אינסופי של סרטוני טיקטוק ורילס מטמטמים של חתולים, ריקודים או AI Slop (רפש של בינה מלאכותית). אבל גם מבוגרים שנחשפים לתוכן גבה מצח מבקשים לשים אצבע בסכר של הרעב הבולמוסי לגלול.
כמו בסיגריות ככה עם מסכים, אף אחד לא מפסיק לעשן כשהוא רואה ריאות מפוחמות על אריזת טבק, אבל גל חדש של משתמשים שם איזונים ובלמים. ביולי האחרון סיפרה (באינסטגרם, כמובן) המשפיענית ליה נגה שהיא מוחקת את הרשתות מהנייד: "הבנתי שהן גורמות לי להתעסק יותר מדי באיך אני נראית, ולהשוות את עצמי לבחורות אחרות בגלילה של חמש־שבע שעות ביום. גללתי שעות בלי משמעות, שוכחת מי אני ומרגישה רע עם עצמי".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
